<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן שס"ג</h1>
<h2>דף ט.</h2>
תשובת הרשב"א על מה שהשיג בבדק הבית. כתבת כי ראית שהסכמתי אני בפירוש עיקור סמנין לדעת הרב בעל הלכות ז"ל, שפיר עקור, סמנין שנעקרו מן הלחי מקום שאינו עושה אותה טרפה, אלא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט בסמנין עקורין, וכי ראית מה שתפס התופס, שאם אינה טריפה, יולדת, הא לכולי עלמא ולדותיה אסורין, וק"ו מטרפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה מה שאין כן בזו, ואם כן בפלוגתא דטריפה יולדת או לא דמייתינן עלה פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טרפה, אמאי לא אוקמא בעקור סימנין דיולדת וולדותיהן אסורין ובשנטרפה ולבסוף עברה, וקל וחומר מטרפה, ומה טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ולדה אסור, זו ששחיטתה אינה מטהרתה מידי נבלה לא כל שכן. ואמרת דנראה דלאו קושיא היא, דהיכי תוקמי לה בהכין, דהא לאו טרפה היא. תשובה כן האמת כמו שכתבת. ודע כי כל מה שכתב התופס שם והאריך משך בחבלי שוא, ולרוב פשיטות דבר הבטלה אשר שם לא ראיתי לשפוך בה דיו, כי אפילו המתחילים פרק אין עומדין כי יעמדו על אותן דברים יראו מיד נגעיהם, כל שכן אתה ויודעי בינה, דהיאך יביאו הא אהך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, כי הם נחלקו בולד טרפה, וזו אם היא טרפה כמו שהוא אומר, היא היא, דמנא ליה שהיא יולדת, אדרבא אם ראינוה שילדה אינה טרפה למאן דאמר טרפה אינה יולדת, ואם אינה טרפה כדברי הרב ז"ל ויולדת, איך יחלקו בה והיא אינה טרפה, היש שבוש יותר מזה. וזה קל וחומר שעשה, קל וחומר של שגעון הוא, ומאי קל וחומר יש מטריפה שיש בגופה פסול הטורף לא הדרא בריא, לזו שאין לה פסול הטורף, אלא שצריכה שחיטה ואין לה כל שיהו סימניה עקורין ולא התירה תורה בהמה בלא שחיטה, ואלו עלתה לה ארוכה ושבו סימנין להתחבר מותרת בשחיטה, אלא שכל שהן עקורין אי אפשר לשחטה. ובודאי חלבה וולדותיהן מותרין ככל בהמות דעלמא שעומדים באיסור בחייהן וולדן חלבן מותרין. ושוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דהוה ס"ד למימר (חולין ע"ה, א') דלדברי המתיר אסור, ולדו וחלבו מותרין ואעפ"י שאין לו היתר בשחיטה, וזה ודאי מוליד הוא, דאמר רב משרשיא (ס"ט, א') לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. ואם יחלוק בזה ויאמר שאין ולדותיו מותרין, מ"מ ילך יקשה מפני מה לא העמידו ר' אליעזר ור' יהושע מחלוקתם בזה למאן דאמר לדברי המתיר אסור, וכדקיימא לן כדברי המתיר. ומכאן יראה הרואה בטול דבריו. ועוד כי נטה על כל דבריו קו תהו, כי הוצרך לעשות שלשה דינין בסימנין עקורין, כולן נבלה, רובן כשרה, נתדלדל טרפה, והעמיד עקור סמנים בהלכות שחיטה בנדלדלו. וכשהרגיש בקושיא שהקשית גם אתה שאם כן חזרנו להקשות איך הכניס טרפה בהלכות שחיטה, הוצרך לגבב קש וגבבה ואמר כי לפי שנקב הושט ניכר לכל לפי שהוא בגופו של סימן ועקור הסימן אינו בגופו לפיכך היה קרוב לטעות ועל כן הכניסו בהלכות שחיטה. ועתה ראה איזה מוח ישתבש לומר כן. ופתח דבריו היה כי הוא משבח המסתלק מן הזרות, והוא מאסף רוח בחפניו שיש בהם מלא חפנים הויות וקושיות, וכל דבריו אלה רזים וזרים הם מאד ראויים לקרות עליהם תזרם ורוח תשאם. וקשה מכל אלה מה שהרגשת בו אתה, רק שלא ירדת לעומק התחתית אשר נפלו דבריו שם, כי חשב פסוקת הגרגרת לעקור סימנין מן הלחי, כלומר שנפסקה הגרגרת ממקום חבורה, וזה לשונו ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דכולי עלמא יש עקור, וזו היא ששנינו בטרפות העוף פסוקת הגרגרת, ואם מתה זו היא נבלת העוף. עכ"ל. ועתה ראה אם יאמרו כן תינוקות של בית רבן, שאם כן ליתני פסוקת הסימנין, ומה לי גרגרת דנקט, וההיא בכל מקום קורין נשמטה הגרגרת, והיה להם למיתני עוד נחתכה הגרגרת שהוא פסול בגופו, כמו ששנו נקובת הושט. ואין ראוי להשיב על זה. ועוד יצא לכלל דבר שהוא יותר מטעות, כי אמר זה לשונו אבל הא דאתינן למימר אין עקור סימנין לעוף, היינו דאם עקרן מכחו כשר וזו היא שחיטתו. ע"כ. ומי שמע טעות כזה, והוא טעה במה שאמרו בפרק כסוי הדם, גבי הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו, וחשב כי בין בהנוחר בין בהמעקר אמר שזו היא שחיטתו, וזו טעות גמורה, שלא אמרו אלא בנוחר, והנוחר הוא שחותך הסימן עצמו בסכין באורך הסימן, והשחיטה היא ברחב הסימן. ותדע לך דאי לא, לימא נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו, או לימא סתם ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה זו היא שחיטתו, דקאי אתרוייהו, ולמה לו לפרוט נחירתו. ועוד שהרי אמרו כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ע"כ נמצא.
